<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת משפטים</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[אשר יאמר כי הוא זה] [שמות כ"ב]. מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה חייב. פי' הקדוש מדראוי"ש והא חזקה אין אדם מעיז פניו כיון דכופר הכל פטור, וסוף קושיא הוא חזקה אין אדם מעיז וכו', ועיקר קושיתו הוא דמודה מקצת הטענה נמי הוי ליה למימר אין אדם מעיז וליהמניה בלא שבועה. והדר אסיק אימור אישתמוטי הוא דקא משתמט, ולכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי.
<h2>דף ה.</h2>
על כל דבר פשע [שמות כ"ב]. כלל, על שור על חמור פרט, על כל אבידה חזר וכלל, מה הפרט דבר המטלטל וממעט קרקעות. ומכאן אמרי' וכן פסק דאין נשבעין על הקרקעות. גפנים טעונות מסרתי לך פליגי בגמ' [שבועות מ"ג ע"א] אי דבר העומד ליגזז כגזוז דמי. ופסק כמ"ד כגזוז דמי מדפריך סתמא דתלמודא [כתובות נ"א ע"א], סוף סוף דבר העומד ליגזז כגזוז דמי, וכן פסק רבינו חננאל. ואע"ג דאין נשבעין על הקרקעות, בגמ' אסיק וכן פסק דעל ידי גלגול נשבעין עליהן, ואפי' בטענת ספק פי' בגילגול שבועת שותפין עד שלא חלקו, ויליף לה בגז"ש בפ"ק דקידושין [כ"ח ע"א] שבועת חוץ משבועת פנים פי' שבועת סוטה בעזרה עשה בה ספק כודאי. ומיכן פסק כיון דיליף ליה מסוטה גילגול, א"כ אפי' על ידי שבועת טענת ספק מגלגלין, דומיא דסוטה דנשואה שהיה ספק מגלגל ארוסה, ה"נ שבועת שותפין מגלגל שבועת על ידי טענת שמא אע"ג דאין נשבעין על ידי טענת שמא. ואע"ג דטענת שותפין דרבנן הוא, פסק דבדרבנן נמי מגלגלין, וראייה מדפריך בגמרא [ב"מ ל"ה ע"א] [מגו שהוא] מחייב שבועה שאינה ברשותו לישתבע נמי על משכון כמה [היה] שוה, וכן הלכה דאם אדם טוען על חבירו טענת שמא, וטענו נמי דחייב שבועה ואפי' מספק כגון שותפין או שאינו ברשותו, מגלגלין עליו טענת שמא [אע"ג] דאין נשבעין [עליה]. ועל האי דאסיק דאין נשבעין על הקרקעות למ"ד הילך פטור ל"ל קרא למעוטי קרקע והא מקרקעי הילך הוא, וצריך עיון.
שבועת ה' תהיה בין שניהם [שמות כ"ב]. ולא החשוד על השבועה, מכאן אמרו חכמים וכן פסק החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל. ומיהו ה"מ במחויב שבועה דאורייתא והוא חשוד, שכנגדו נשבע ונוטל, אבל אם היה מחויב שבועה דרבנן והיה חשוד פסק דאין שכנגדו נשבע ונוטל, כדאסיק פ"ק דבבא מציעא [ה' ע"א] דרב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. וכן נראה דאפי' אמר אני מאמינו, אין להשביעו כיון שהוא חשוד.
ולקח בעליו ולא ישלם [שמות כ"ב]. פי' ולקח בעליו השבועה המוטלת, ולא ישלם. מכאן פסק דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, חוץ מן השנויין במשנה, שכנגדו חשוד על השבועה, פסק אחד שבועת עדות ואחד שבועת ממון, ואחד שבועת ביטוי, וכדפרי' בשבועה דאורייתא, אבל בשבועה דרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינן. וחנוני על פנקסו, פי' דנשבעין ונוטלין מבעל הבית. והשכיר נשבע ונוטל. וכן פסק דדוקא בששכרו בעדים ותבעו בזמנו, פי' ביום הראוי לקבל בו שכרו. אך אם שכרו שלא בעדים, מגו דיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר נתתי לך שכרך תוך זמנו (נאמן). ואע"ג דאסיק תלמודא [ב"ב ה' ע"ב] הלכה כריש לקיש ואפי' מיתמי חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ההיא דהקובע זמן לחבירו דפליגי ריש לקיש ואביי ורבא, איירי כשיש עדים מן החוב, דאי ליכא עדים דחייב לו, נאמן במגו דלהד"ם. וה"נ גבי שכיר אם שכרו בלא עדים נאמן בעל הבית לומר פרעתיך תוך זמנו, ובשבועה. ואם שכרו בעדים וא"ל פרעתיך תוך זמנו, נאמן השכיר ונוטל בלא שבועה כמו מיתמי דהלכה כריש לקיש. וה"נ אם שכרו שלא בעדים ואמר תנאי היה בינינו, בא מעשה לידי והאמנתי לבעל הבית בשבועה במיגו דלא שכרתיך.
<h2>דף ו.</h2>
אם לא שלח ידו [שמות כ"ב]. הא אם שלח בה יד חייב. ופי' לעיל בפסק שליחות יד פר"ץ בשולח בו יד ע"מ לגוזלה, ולא כפי' רש"י דפי' בשולח יד לעשות מלאכתו קאמר. וראיה לפי' רש"י גבי צרורין לא ישתמש בהן [מ"ג ע"א] ומפליג בין צרורין למותרין, אלמא דשליחות יד הוי לעשות מלאכתו וכן פסק.
אם לא שלח ידו וגו' [שמות כ"ב]. פי' רבינו שלמה ששלח ידו בפקדון לעשות מלאכתו אז חייב. ופר"ץ פסק דלא איקרי שליחות יד בפקדון לחייבו אם נתכוין לעשות מלאכתו, עד שישלח בו יד לגוזלה, ואז חייב ואפי' באונסין.
<h2>דף כט:</h2>
ובההיא דאין השואל רשאי להשאיל, פסק מיהו אם השאיל ספרים שיש בהן מצוה כדכתיב (תהלים קי"ב ג') וצדקתו עומדת לעד, וניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה, מותר שואל להשאיל אפי' שלא ברשות בעלים, ובלבד שלא ישאילנו לבני אדם המקלקלים את הספרים יותר מן הראשונים.
<h2>דף לב:</h2>
פירוש פריקה. כי תראה חמור שנאך וגו' [שמות כ"ג]. זה שאמר הכתוב (משלי ג' י"ז) וכל נתיבותיה שלום, אדם רואה חמור שונאו רובץ תחת משאו ומסייעו ומפרקו, והאחר נותן לבו ומתפייס עמו. תחת משאו. הראוי לו, למעט אם נתן עליו משאוי יותר מדאי. וחדלת מעזוב לו. פעמים וחדלת, זקן ואינו לפי כבודו. עזוב תעזוב. ואפי' מאה פעמים. עמו. ולא שיאמר תעשה מצוה שעליך שנא' עמו.
<h2>דף לה.</h2>
על כל דבר פשע [שמות כ"ב]. כלל, על שור על חמור פרט, על כל אבידה חזר וכלל, מה הפרט דבר המטלטל וממעט קרקעות. ומכאן אמרי' וכן פסק דאין נשבעין על הקרקעות. גפנים טעונות מסרתי לך פליגי בגמ' [שבועות מ"ג ע"א] אי דבר העומד ליגזז כגזוז דמי. ופסק כמ"ד כגזוז דמי מדפריך סתמא דתלמודא [כתובות נ"א ע"א], סוף סוף דבר העומד ליגזז כגזוז דמי, וכן פסק רבינו חננאל. ואע"ג דאין נשבעין על הקרקעות, בגמ' אסיק וכן פסק דעל ידי גלגול נשבעין עליהן, ואפי' בטענת ספק פי' בגילגול שבועת שותפין עד שלא חלקו, ויליף לה בגז"ש בפ"ק דקידושין [כ"ח ע"א] שבועת חוץ משבועת פנים פי' שבועת סוטה בעזרה עשה בה ספק כודאי. ומיכן פסק כיון דיליף ליה מסוטה גילגול, א"כ אפי' על ידי שבועת טענת ספק מגלגלין, דומיא דסוטה דנשואה שהיה ספק מגלגל ארוסה, ה"נ שבועת שותפין מגלגל שבועת על ידי טענת שמא אע"ג דאין נשבעין על ידי טענת שמא. ואע"ג דטענת שותפין דרבנן הוא, פסק דבדרבנן נמי מגלגלין, וראייה מדפריך בגמרא [ב"מ ל"ה ע"א] [מגו שהוא] מחייב שבועה שאינה ברשותו לישתבע נמי על משכון כמה [היה] שוה, וכן הלכה דאם אדם טוען על חבירו טענת שמא, וטענו נמי דחייב שבועה ואפי' מספק כגון שותפין או שאינו ברשותו, מגלגלין עליו טענת שמא [אע"ג] דאין נשבעין [עליה]. ועל האי דאסיק דאין נשבעין על הקרקעות למ"ד הילך פטור ל"ל קרא למעוטי קרקע והא מקרקעי הילך הוא, וצריך עיון.
<h2>דף לו:</h2>
כי יתן איש וגו' [שמות כ"ב]. בגמרא [ב"מ צ"ד ע"ב] מפרש דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, ופטור בגניבה בלא פשיעה. ופסק דשומר שמסר לשומר שהוא חייב, ואפי' נאנס מן שומר שני, ואפי' שמסר שומר חנם לשומר שכר הלכה כרבא דאמר חייב. ופסק האלפסי דדוקא בשאין עדים שנאנס מן השני, ואין המפקיד יודע ומודה שנאנס, וגם לא ידע שומר הראשון שכן הוא שנאנס מן השני ולא משתבע השומר ראשון, אז הוא חייב מהאי לישנא דמצי למימר היאך לא מהימן לי בשבועה. אך אם נודע האונס או אם המפקיד מודה שנאנס ביד השומר השני, או שידע השומר הראשון האונס ומצי מישתבע וכבר הימנוה פטור. ואין הלכה כאותו לשון (דרבא) [דר' יוחנן] דמחייב שומר שמסר לשומר מטעם אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ואע"ג דסתם מתני' סבירא לה כהאי לישנא דאין רצוני וכו', ובפ' כל הגט [כ"ט ע"ב] אמרו אם אמר טול ממנה חפץ אין עושה שליח, ובגמ' מפרש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר וכו', פי' האלפסי דה"מ איסור אבל חיוב ליכא במסירתו אם נודע האונס כדפרי'. ומ"מ פסק הא דאמרי' שומר שמסר לשומר, ה"מ כשמסרו לאדם אחר שאינו בני ביתו ואינו רגיל למוסרו לו שלו, אבל אם מסרו לבניו ולבני ביתו הרגילים אצלו ומפקיד לפעמים את שלו, אם נאנסו בידם כנאנסו ביד עצמו דמי, ואע"ג דלא מצי מישתבע, כדאמרי' [ב"מ ל"ו ע"א] כל המפקיד על דעת בניו ואשתו הוא מפקיד, ולאו דוקא אשתו ובניו אלא אפי' [אחרים אם] הוא [רגיל] להפקידו בידו כגון אמו וכל אותן (שבני) [שהם מבני] ביתו או הרגילים אצלו. ומה היא דאמר על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, הכי קאמר כל המפקיד לאשתו ולבניו בפני בעלה על דעת בעלה הוא מפקיד, ופסק [מורי הרב ר' שמואל מפליזייא] הלכה למעשה אם הפקיד לאשתו בפני בעלה, חייב בעלה בכל דיני פקדון על אשתו כאילו הפקיד בידו.
<h2>דף לח:</h2>
פי' אלמנה ויתום לא תענון [שמות כ"ב]. נ' יתירה לרבות שאר בני אדם נמי. אם ענה תענה אותו וגו'. פי' רש"י גיזם ולא פירש עונשן ומקרא קצר הוא כמו (בראשית ד' ט"ו) לכן כל הורג קין. וקצת קשה והא פי' כאן שנא' וחרה אפי וגו'. וכן נראה דיש לומר אותו העונש על ידי צעקת המעונה, אך לא פי' העינוי בלא צעקה.
<h2>דף מא:</h2>
ונקרב בעל הבית וגו' [שמות כ"ב]. לשבועה. או אינו אלא לדין. ויליף בגז"ש נאמר אם לא שלח ידו בשומר חנם למעלה ונאמר שלח ידו בשומר שכיר למטה מה למטה בשו"ש שבועה ובשם, כדכתיב שבועת ד' תהיה אם לא שלח ידו וגו', אף שומר חנם כן. ופסק דיש חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן באנקוטי חפץ דבשבועה דאורייתא איכא אנקוטי חפצא, ובשבועה דרבנן ליכא נקיטת חפצא. וק"ק לר"ץ דשבועת אלמנה נגד היתומים אינה אלא דרבנן ואפ"ה תנן [גיטין ל"ד ע"ב] נמנעו מלהשביעה פי' משום עונש [שבועה] נמנעו מלהשביעה בבית דין משום אנקוטי חפצא אבל חוץ לבית דין משביעין אותה, אלמא דבדרבנן נמי איכא נטילת חפץ. לכך נראה כמו שפי' האלפסי ופסק דבשבועה דאורייתא יש כיבוי נרות ולווטא רבא, מה שאין כן בשבועה דרבנן. ובגמ' פ' שבועת הדיינין [מ"א ע"א] שקיל וטרי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לרבנן עד בדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכינן, ופריך למר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מהפכינן וכו'. וי"מ מדקאמר ולמר בר רב אשי אלמא דלית הילכתא כמר בר רב אשי ולא מהפכינן בדאורייתא והכי גרסינן לית הילכתא כמר בר רב אשי בדאיפך שבועה דאורייתא בדאיפך בדל"ת. ויש דגורסין בר ממיפך ברי"ש וב' תיבות הן וכן פסק אלפסי דבדאורייתא נמי מפכינן, וכן קיי"ל דאי גרסינן בדאיפך בדל"ת אז היה משמע דבכל מקום היה הלכה כמר בר רב אשי ומאי איצטריך בכל מקום למיפסק הלכה כמר בר רב אשי. וכן רבי נוהג להפך שבועה אם ירצה הנשבע, כההיא דתנן [ב"ב קכ"ח ע"א] רצונך השבע וטול.
<h2>דף מב.</h2>
כי יתן איש וגו' לשמור [שמות כ"ב]. להביא כל דבר שצריך שמירה ואין שמירה [אלא] אם שמרם כדרך שמירתו, כי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, וכן פסק אם שומר חנם הוא ולא נתנם בקרקע ונאבדו פשיעה הוא וחייב עליהם, אם לא שמסרם לו סמוך לשבת שלא היה יכול לשומם תחת הקרקע. וההיא דירושלמי פ' המפקיד [ה"ז] דקאמר נתנם במקום שהוא נהוג ליתן את שלו אם דבר המשתמר הוא פטור, לאו מכספים שהפקידו בביתו קאי, דהא פשיטא דזה לא מיקרי משתמר להם אלא בקרקע כדאמרי' בתלמוד [בבלי]. אך אם הפקידו אצלו להוליכן לביתו, וצררן והפשילן במקום שהוא נהוג ליתן את שלו כשמוליך כספים של עצמו ממקום למקום, לא הוי כהפשילן לאחריו דחייב במתני'. ופסק דין דאם הוא שומר שכר של כספים ונתנם בקרקע ונגנבו לא מיקרי אונס למיפטר שוכר שכר. וראייה מדפריך בגמרא [להלן צ"ה ע"א] ושומר שכר שכן משלם בטוען טענת ליסטים מזויין ונגנבו, ואי שמירה בקרקע ונגנבו הוי אונס, א"כ מאי האי דשני ליה קסבר ליסטים מזויין (גנב) [גזלן] הוא, מ"מ איכא למיפרך מה לשומר שכר דמשלם כפל בטוען בכספים שנתנן בקרקע ומשם נגנבו ונמצא שנגנבו חוץ לקרקע, אלא לאו ש"מ דלא מיקרי אונס וליכא כפל.
ד"א לשמור [שמות כ"ב], אמר ר' ישמעאל צריך שיאמר לו הילך זה שמור לי זה, ואז אם פשע או שלח בו יד ונגנב או נאבד חייב לשלם. אבל אם אמר לו תן עיניך בו, לא אמר לו לשון שמירה ולא מחייב עליה וכן פסק.
<h2>דף מב:</h2>
כי יתן איש וגו' [שמות כ"ב]. בגמרא [ב"מ צ"ד ע"ב] מפרש דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, ופטור בגניבה בלא פשיעה. ופסק דשומר שמסר לשומר שהוא חייב, ואפי' נאנס מן שומר שני, ואפי' שמסר שומר חנם לשומר שכר הלכה כרבא דאמר חייב. ופסק האלפסי דדוקא בשאין עדים שנאנס מן השני, ואין המפקיד יודע ומודה שנאנס, וגם לא ידע שומר הראשון שכן הוא שנאנס מן השני ולא משתבע השומר ראשון, אז הוא חייב מהאי לישנא דמצי למימר היאך לא מהימן לי בשבועה. אך אם נודע האונס או אם המפקיד מודה שנאנס ביד השומר השני, או שידע השומר הראשון האונס ומצי מישתבע וכבר הימנוה פטור. ואין הלכה כאותו לשון (דרבא) [דר' יוחנן] דמחייב שומר שמסר לשומר מטעם אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ואע"ג דסתם מתני' סבירא לה כהאי לישנא דאין רצוני וכו', ובפ' כל הגט [כ"ט ע"ב] אמרו אם אמר טול ממנה חפץ אין עושה שליח, ובגמ' מפרש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר וכו', פי' האלפסי דה"מ איסור אבל חיוב ליכא במסירתו אם נודע האונס כדפרי'. ומ"מ פסק הא דאמרי' שומר שמסר לשומר, ה"מ כשמסרו לאדם אחר שאינו בני ביתו ואינו רגיל למוסרו לו שלו, אבל אם מסרו לבניו ולבני ביתו הרגילים אצלו ומפקיד לפעמים את שלו, אם נאנסו בידם כנאנסו ביד עצמו דמי, ואע"ג דלא מצי מישתבע, כדאמרי' [ב"מ ל"ו ע"א] כל המפקיד על דעת בניו ואשתו הוא מפקיד, ולאו דוקא אשתו ובניו אלא אפי' [אחרים אם] הוא [רגיל] להפקידו בידו כגון אמו וכל אותן (שבני) [שהם מבני] ביתו או הרגילים אצלו. ומה היא דאמר על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, הכי קאמר כל המפקיד לאשתו ולבניו בפני בעלה על דעת בעלה הוא מפקיד, ופסק [מורי הרב ר' שמואל מפליזייא] הלכה למעשה אם הפקיד לאשתו בפני בעלה, חייב בעלה בכל דיני פקדון על אשתו כאילו הפקיד בידו.
<h2>דף מג.</h2>
אם לא שלח ידו [שמות כ"ב]. הא אם שלח בה יד חייב. ופי' לעיל בפסק שליחות יד פר"ץ בשולח בו יד ע"מ לגוזלה, ולא כפי' רש"י דפי' בשולח יד לעשות מלאכתו קאמר. וראיה לפי' רש"י גבי צרורין לא ישתמש בהן [מ"ג ע"א] ומפליג בין צרורין למותרין, אלמא דשליחות יד הוי לעשות מלאכתו וכן פסק.
אם לא שלח ידו וגו' [שמות כ"ב]. פי' רבינו שלמה ששלח ידו בפקדון לעשות מלאכתו אז חייב. ופר"ץ פסק דלא איקרי שליחות יד בפקדון לחייבו אם נתכוין לעשות מלאכתו, עד שישלח בו יד לגוזלה, ואז חייב ואפי' באונסין.
<h2>דף מח:</h2>
ונשיא בעמך וגו' [שמות כ"ב]. לפי שנאמר (קהלת י' כ') גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, הייתי אומר בין צדיק בין רשע ת"ל בעמך בעושה מעשה עמך.
<h2>דף נא.</h2>
הבנות [שמות כ"א]. זה בא ללמד ונמצא למד. וכן פסק דחייב אדם לאשתו שאר כסות ועונה. ואם מחל לו זה פי' לעיל דהלכה כר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ואין לה עליו שאר כסות, אבל עונה שהוא דבר שבגופו תנאו בטל ויכולה לתבוע ממנו דין עונתה. שארה. אלו מזונות. כסותה. כמשמעה. עונתה. לשון תשמיש כמו (בראשית ל"ד ב') אם תענה את בנותי. ופי' רשב"ם עונתה לשון דירה כמו מעון. ד"א לפום עונתה תן לה כסותה ולא שחקים בימות הגשמים ולא חדשים בימות החמה והבלאות הם לכסות בימי נדותה.
<h2>דף נח:</h2>
פירוש גר. וגר לא תונה [שמות כ"ב]. בהונאת דברים, שלא תאמר לגר הפה הוגה בתורה ואתמול היה נושק ע"ז, היום ילמוד תורה ואתמול היה נושרין [מבין] אפיו שקצים נבילות וטריפות.
<h2>דף נט:</h2>
פירוש מכשפה לא תחיה [שמות כ"ב]. הוא הדין מכשף, אלא שדיבר הכתוב בהוה, לפי שהנשים מצויות בכישוף. דורשי רשימות סמך מכשפה למפתה שכן דרך הנותנין לב לפתות, לחזר אחר הכישוף. וסמך לאחר פתוי נערה כתיב שוכב בהמה, שנתפתתה ולא צעקה דומה לבהמה שאין לה פה לצעוק. וסמך אחר שכיבת בהמה שהוא דרך [נכרים שהם] החשודים על הרביעה, כתיב זביחה לע"ז שנאמר זובח לאלהים יחרם. [ו]סמך אחר זביחה לע"ז מצוה על הגר הנפרש מע"ז ומשכיבת בהמה ומכישוף, ולכך הזהיר הכתוב לישראל וגר לא תונה וגו'. ולפי שהזהיר על הגר שאין לו כח והוא יחיד, לכך סמך אחריו יתום ואלמנה שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. להעניש מדה כנגד מדה שנאמר והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים, לפי שעינו יתום ואלמנה. אבן עזרא.
וגר לא תלחץ [שמות כ"ג]. בממונו, ד"א להטות דינו. ואתם ידעתם את נפש הגר. כי סורו רע. כי גרים הייתם. כלומר וראיתם ערב רב שעלו עמכם שאמרו (במדבר י"ד ד') נתנה ראש וכו', כך הגרים אם אתם לוחצים אותן, יחזרו לסורו רע.
<h2>דף סא:</h2>
לא תשימון עליו נשך [שמות כ"ב]. עונש רבית, בא וראה אתה מוצא על כל עבירות שאדם עושה, הקב"ה יושב עליו במשפט ולראות היאך יצא במשפט, ומלאכי השרת עומדים אלו מיימינים פי' מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה. אבל אם נושא ונותן בריבית, מיד הקב"ה פוסק דינו לחובה, שנ' (יחזקאל י"ח י"ג) בנשך נתן (ובנשך) [ותרבית] לקח וחי לא יחיה.
<h2>דף סט:</h2>
וגם פסק מותר לראובן לומר הילך סלע זו ותלוה לעני מנה דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה. ופי' ר"צ דוקא בשלא היה לו לנותן הסלע שום משכון מן הלוה, אך אם יש לו משכון מן הלוה, הערמת רבית הוא ואסור. וכן פי' בפרק קמא דקידושין [ו' ע"ב] דארווח לה זימנא, שהייתה חייבת לאדם אחר וקידשה באותו שכר שהרויח המקדש המלוה לאשה זמן פריעתה שהגיע. וקונטרס לא פי' כן.
<h2>דף ע.</h2>
פירוש ריבית. ופסק מעות של יתומים ושל צדקה ושל הקדש ושל מעשר אסור להלוותן ברבית קצוצה. ובספרי [תצא פיסקא רס"ב] מביא לו לפי שנא' את כספך וגו' מניין לרבות כסף מעשר וצדקה ושל יתומים [וכו'] תלמוד לומר כל דבר אשר ישך, ואפי' באו ליד גזבר, וכל שכן ביד בעלים שמותר לשנותה כדקאמר בפ"ק דערכין [ו' ע"א] דאסור להלוותו בריבית, אבל קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר למחצית שכר.
<h2>דף עא.</h2>
פירוש הלואה לעני. אם כסף תלוה את עמי [שמות כ"ב]. כסף בכסף אתה מלוה ואי אתה מלוה כסף בפירות. אם כסף תלוה, חובה שנא' (דברים ט"ו ט') והעבט תעביטנו וגו'. את עמי, עמי וגוי עמי קודם. וכן פסק מצות עשה היא אם ישראל וגוי עומדים לפניך ללוות, להקדים להלוות לישראל עני בחנם בשעת דוחקו מלהלוות לגוי בשכר. את העני. פסק עני ועשיר עני קודם ללוות מן עשיר. עמך. ענייך קודמים לעניים אחרים, אם הם אצלו בעיר. ופסק נשאלתי והוריתי דדוקא בשבוע אחת יש לו להקדים קרוביו, אך אם יש לו צדקה ליתן ויש בה יותר משבוע אחת אינו יכול ליתן כולה לקרוביו ולא לעניים אחרים. וכן אמרינן התם [ע' עירובין ס"ג ע"א] הנותן כל מעשרותיו לעני אחד או למקום אחד אינו רואה סימן [ברכה] לעולם וכן פר"ץ. ופסק כי אורחים המכתתין רגליהם ובאים לעירך לקבל צדקה קורין בהן עניי עירך, ואין להקדים עניי עירך הדרים שם לעניים הבאים לעירך, וכן הלכה למעשה בא לפני רבי והורה כן.
כי תקנה עבד עברי [שמות כ"א]. ולא הגר דשב אל משפחתו בגניבה. וקשה דילפינן [מכילתא פרשה א'] מכל שכן השתא ישראל גר לא כל שכן. וי"ל דאמו מישראל אז קרינן ביה ושב אל משפחתו. וכן אמרי' [בכורים פ"א מ"ד] בכורים גר מביא ואינו קורא ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא. וי"מ דאינו נרצע, דשב אל משפחתו גבי נרצע כתיב [ויקרא כ"ה], אבל נמכר לשש.
<h2>דף עה:</h2>
ופסק רבית דברים, אסור לנהוג בו כבוד יותר ממה שהיה נהוג בו שנא' [דברים כ"ג] כל דבר אשר ישך, ואסור לברכו ולשאול בשלומו. ופסק איזהו רבית מוקדמת, ששיגר לו דורון קודם שילוה לו אסור. וכן רבית מאוחרת, ששיגר לו לאחר שפרע לו הלוואתו, על אותה טובה שעשה לו שהלווהו מעותיו.
לא תשימון עליו נשך [שמות כ"ב]. עונש רבית, בא וראה אתה מוצא על כל עבירות שאדם עושה, הקב"ה יושב עליו במשפט ולראות היאך יצא במשפט, ומלאכי השרת עומדים אלו מיימינים פי' מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה. אבל אם נושא ונותן בריבית, מיד הקב"ה פוסק דינו לחובה, שנ' (יחזקאל י"ח י"ג) בנשך נתן (ובנשך) [ותרבית] לקח וחי לא יחיה.
<h2>דף פ:</h2>
פירוש שוכר. אם שכיר הוא בא בשכרו [שמות כ"ב]. פי' אין דינו כשואל להתחייב באונס שהרי בא בשכרו, כלומר נהנה ומהנה [הוא] ופטור מן האונסין. וכן פסק דשוכר פטור באונס אם לא שפשע, כההיא דכתובות [כ"ז ע"ב] לא תיזיל באורחא (דנרש) [דנהר פקוד] דאיכא מיא וכו' כדאיתא התם. והוא הדין דפטור במתה מחמת מלאכה, אך חייב בגניבה ואבדה כשומר שכר, ופלוגתא דר' יהודה ור' מאיר בשוכר אי כשומר חנם אי כשומר שכר.
<h2>דף פא.</h2>
וכן הדין בשומר חנם ושומר שכר ושוכר, אם בעלים עמו או בשכירות או בשאילת גופם לשומרים, פטורים מכל דינים שבהם חייבים, ואפי' בפשיעה. ואם לא היה עמהן בשעת מסירת פקדון אע"פ שהיה עמהן הבעלים לפני מסירת הפקדון להשומרים או לאחר מכן אינן נפטרים. ולכך פסק אדם השוכר סוס מחבירו או שואל ממנו, אם בשום דבר מסייעו המשכיר או המשאיל לעלות על הסוס, או לתקן לו אוכף או כל דבר הצריך, הוי בעליו עמו ופטור מכל דיני שומרין. אך אם מסייעו או משמשו קודם שיצא הסוס מבית בעליו ועדיין לא קנאו השואל או השוכר, או לאחר שקנאו שכבר הוציאו מבית בעלים וקנאו, שימשו הבעלים בגופן להשואל או להשוכר לאו עמו מיקרי ולא מיפטר. וכן פסק כמו בגמרא מפרש שמור לי חפץ זה ואני אשמור לך היום וכבר נכנס בשמירתו של חפץ חבירו קודם שמשך חבירו חפץ של זה הנאנס בידו שמירה בבעלים הוא ופטור. אך אם אותו הנאנס בידו כבר משך חפץ הנאנס קודם שמשך חבירו חפץ שלו לשמור לאו שמירה בבעלים הוא וחייב. ומעשה בא לפנינו על שתי נשים בחופה שחלפו ולבשו כל אחת סרבל של חבירתה, ונגנב סרבל אחת, ודקדקנו בדבר איזו הקדימה למשוך את של חברתה כדפרישית. וכן נראה פסק דגם יש לדקדק בלשון הדיבור שאמרה לה, ודווקא כשאמרה לה שמור שלי ולבוש אותו ואני אשמור את שלך ואלביש אותו, או השאל לי את שלך ואני אשאיל לך את שלי, אך אם אמרה הילך את שלי ותן עיניך בו והשאל לי את שלך ואע"ג דלעיל פירשתי לשמור כתיב ולא תן עיניך בו דלא מחייב בשמירתו, מ"מ שימוש בגופו הוי והוי שאלה בבעלים אם הקדימה כדפרישית.
<h2>דף צג.</h2>
פירוש שוכר. אם שכיר הוא בא בשכרו [שמות כ"ב]. פי' אין דינו כשואל להתחייב באונס שהרי בא בשכרו, כלומר נהנה ומהנה [הוא] ופטור מן האונסין. וכן פסק דשוכר פטור באונס אם לא שפשע, כההיא דכתובות [כ"ז ע"ב] לא תיזיל באורחא (דנרש) [דנהר פקוד] דאיכא מיא וכו' כדאיתא התם. והוא הדין דפטור במתה מחמת מלאכה, אך חייב בגניבה ואבדה כשומר שכר, ופלוגתא דר' יהודה ור' מאיר בשוכר אי כשומר חנם אי כשומר שכר.
<h2>דף צד:</h2>
ונשבר או מת. שבויה מנלן, ויליף לה מלמעלה שומר שכר, מה להלן שבויה עמו שנ' ונשבר או נשבה אף שואל שבויה עמו וכ"ש בגניבה ואבידה. ובגמרא שקיל וטרי עלה.
<h2>דף צה.</h2>
אם לא שלח ידו וגו' [שמות כ"ב]. וגמרינן בגז"ש שליחות יד האמור בשומר חנם חייב על הפשיעה שכ' [שם] על כל דבר פשע, כך שומר שכר אם פשע בה בשמירתה ונאנס חייב.
<h2>דף צה:</h2>
בעליו אין עמו שלם ישלם. וכתיב בעליו עמו לא ישלם, בגמרא פריך ממשמע שנ' בעליו אין עמו איני יודע הא בעליו עמו לא ישלם בעליו עמו למה לי, וממשמע שנ' בעליו עמו לא ישלם איני יודע הא אין בעליו עמו ישלם, אלא פסק היה בעליו עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת האונס. פי' אם הבעלים נשאלין (ל)גופן לשואל לשום תשמיש, אפי' להשקותו מים, או להביא אל השואל שום דבר הצריך לו, בשעת קניית השאלה ובמשיכתן ונאנסה מן השואל או נגנבה או מתה פטור. היה עמו בשעת האונס ולא היה עמו בשעת השאלה לא קרינא ביה בעליו עמו וחייב בכל דיני שואל.
וכן הדין בשומר חנם ושומר שכר ושוכר, אם בעלים עמו או בשכירות או בשאילת גופם לשומרים, פטורים מכל דינים שבהם חייבים, ואפי' בפשיעה. ואם לא היה עמהן בשעת מסירת פקדון אע"פ שהיה עמהן הבעלים לפני מסירת הפקדון להשומרים או לאחר מכן אינן נפטרים. ולכך פסק אדם השוכר סוס מחבירו או שואל ממנו, אם בשום דבר מסייעו המשכיר או המשאיל לעלות על הסוס, או לתקן לו אוכף או כל דבר הצריך, הוי בעליו עמו ופטור מכל דיני שומרין. אך אם מסייעו או משמשו קודם שיצא הסוס מבית בעליו ועדיין לא קנאו השואל או השוכר, או לאחר שקנאו שכבר הוציאו מבית בעלים וקנאו, שימשו הבעלים בגופן להשואל או להשוכר לאו עמו מיקרי ולא מיפטר. וכן פסק כמו בגמרא מפרש שמור לי חפץ זה ואני אשמור לך היום וכבר נכנס בשמירתו של חפץ חבירו קודם שמשך חבירו חפץ של זה הנאנס בידו שמירה בבעלים הוא ופטור. אך אם אותו הנאנס בידו כבר משך חפץ הנאנס קודם שמשך חבירו חפץ שלו לשמור לאו שמירה בבעלים הוא וחייב. ומעשה בא לפנינו על שתי נשים בחופה שחלפו ולבשו כל אחת סרבל של חבירתה, ונגנב סרבל אחת, ודקדקנו בדבר איזו הקדימה למשוך את של חברתה כדפרישית. וכן נראה פסק דגם יש לדקדק בלשון הדיבור שאמרה לה, ודווקא כשאמרה לה שמור שלי ולבוש אותו ואני אשמור את שלך ואלביש אותו, או השאל לי את שלך ואני אשאיל לך את שלי, אך אם אמרה הילך את שלי ותן עיניך בו והשאל לי את שלך ואע"ג דלעיל פירשתי לשמור כתיב ולא תן עיניך בו דלא מחייב בשמירתו, מ"מ שימוש בגופו הוי והוי שאלה בבעלים אם הקדימה כדפרישית.
<h2>דף צו:</h2>
וכי ישאל [שמות כ"ב]. נתקו הכתוב לשואל, לחייבו באונסין. וכן פסק דשואל חייב בכל דבר בגניבה ואבידה ובאונסין, לבד מן מתה מחמת מלאכה, לאותה מלאכה אשר השאיל לו, דמצי למימר לאו לאותובי' במכילתא שאילתא. מעם רעהו. מגיד שאינו חייב עד שיוצא מרשותו. ובגמרא איכא פלוגתא אימתי חייב השואל באונסיה או משעת שאלה או משעת האונס.
<h2>דף צז:</h2>
מי בעל דברים. פי' דברי ריבות. יגש אליהם. פי' יגיש ראיותיו אליהם, ורבותינו אמרו [ב"ק מ"ו ע"ב] מכאן המוציא מחבירו עליו הראיה ופריך למה לי קרא מאן דכאיב ליה כאיבא לבי אסיא אזיל. ומוקי לה התם אפי' ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא לא אמרינן בריא עדיף אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן פסק דאפי' רב יהודה לא פליג אלא בדבר שהיה לו לידע כמו מנה לי בידך והלה אומר שאינו יודע בהא אמרינן בריא עדיף, אבל היכא דלא היה לו לידע כגון דקיימא באגם לא אמרינן, ואז לא קשה מרב יהודה דשור שנגח את הפרה אדרב יהודה דמנה לי בידך וכו'. ומ"מ פסק דהלכה כרב נחמן דאמר דאינו יודע פטור ולא אמרינן בריא עדיף, ואפי' במילתא דהוה ליה לידע, ומיהו חייב לישבע שבועת היסת שאינו יודע.
<h2>דף צט.</h2>
ופסק בין שואל ובין שוכר יכולין הבעלים לחזור בהן מן השאלה ומן השכירות אע"ג שכבר משך השואל והשוכר מן הבעלים לביתו, עד שהתחיל במלאכתו עליהן, או לרכוב מעט או שנתן כבר משאו עליו. דהלכה כרב הונא דאמר המשאיל קרדום לחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו, ודווקא לענין חזרה עד ישתמש, אבל לענין חיוב באונסין משעת משיכה חייב.
<h2>דף קז:</h2>
ועבדתם את ה' אלהיכם [שמות כ"ג]. זו תפלה שנא' (תהלים ד' י"א) עבדו את ה'. וברך את לחמך. בלשון יחיד, כלומר של כל אחד ואחד שלא יצטרכו זה לזה. ואת מימך. זו היין דאמרי' [עירובין ס"ה ע"א] כל בית שאין היין נשפך בו כמים אין בו סימן ברכה. והסרתי מחלה וגו'. פי' לעיל בפרשת בשלח על (ט"ו כ"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו'. ד"א והסירותי מחלה, אמרו רבותינו [ב"ק צ"ב ע"ב] פ"ג חלאים תלויים במרה בגי' מחלה וכולן פת שחרית וקיתון של מים מבטלתן. וזהו שאמר הכתוב (משלי ט"ו ב') לשון חכמים מרפא, אמרו רבותינו [שם] השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובגשמים מפני הצינה. ואי קצת קשה [הא כתיב] (קהלת י' ט"ז) אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. י"ל קרא דמשתכרין משתעי שהן בשכרותן מתבטלין תורתך, וכן (הוא אומר) [אמרו] [שבת י' ע"א] שעה ששית מאכל תלמידי חכמים והוא דטעים מידי בצפרא.
<h2>דף קיד.</h2>
כי היא כסותה לבדה. זו הטלית. הוא שמלתו לעורו זה החלוק. במה ישכב לרבות המצע. וק"ק כן נראה והא בכסות יום איירי קרא כדפרי', ואם כן האי מצע מה שייך בכסות יום. וכן נראה וי"ל במצע של מטה שמסובין בו לאכול מיירי. יכול אם היה חייב לו מנה, והכסות שוה מאתים, שאומר לו ימכור זה ויפרע מנה ויקח אחר גרוע ממנו, ת"ל כסותה לבדה בה"א כתיב, ללמד שלא ימכור ויחליף אחר. ומכל מקום פסק בזמן הזה פי' רבינו תם דאין מסדרין לבעל חוב. וכן כותבין דאפי' מגלימא דעל כתפאי, ואין הלכה כאליהו דאמר מסדרין בגז"ש מיכה מיכה מערכין. ופי' ר"ת דבפרק המקבל הכי גרסינן מניין שמסדרין גמר מיכה מיכה וכו' ולא גרסי' מהו שמסדרין, ומיבעיא ליה מנין למאן דאית ליה. ופר"ץ דדרכו של אליהו לדחות בקש להשיב דלא כהילכתא כההיא [מדרש שוח"ט משלי ט'] לא כהן את מר א"ל קברי צדיקים אינם מטמאין, ופשיטא דמטמאין הן. וכי ההיא דאמר להם קברי גוים אין מטמאין בהן שנ' [במדבר י"ט] אדם כי ימות באהל אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם דברי ר' שמעון, ואין הלכה כר' שמעון. וכן פסק דכהן יש ליזהר ללכת על קברי גוים. ולכך עמא דבר שאין מסדרין לבע"ח. ומ"מ בכסות אשתו ובניו לא גבי בע"ח, וכן אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו לא בכסות אשתו ובניו ולא בתפילין שלו דאינן בכלל שיעבוד. וכן ראיה דבירושלמי [ב"ק פ"ט ה"ה] מסיק הא דאתמר אין לאיש בכסות אשתו. וצ"ע כן נראה דכיון דקיי"ל דאין מסדרין ולא גמרינן מיכה מיכה מערכין, שמא ה"נ דנהי דאין במקדיש ומעריך על כסות אשתו, בע"ח מיהא גובה מהם. או שמא כיון דאפי' על השחקין אין לו לבעל, כדאסיק פ' (נערה מאורסה) [אע"פ, ס"ה ע"ב] דמתכסה בהן בנידותה, כ"ש שאין יכול לשעבד אותם, וצ"ע.
<h2>דף קיד:</h2>
ד"א בילמדנו [תנחומא משפטים ט"ו] אמר הקב"ה בכל יום ויום אם אתה חוטא לי ואני ממתין לך, ונפשך עולה אצלי בכל לילה ולילה ונותנת לפני דין וחשבון ואת חייבת ונתונה במשכון, ואני מחזיר לך בכל בקר וממתין לך [ב]חסד שנא' (תהלים נ"ט י"ז) וארנן לבקר חסדך לכך אם חבל תחבל, כלומר אם אינך מחזיר לעני כסותו, ואתה חובל בו בחובך לפרוע, גם נפשך תחבל, ולא אחזירה לך ואפרע ממנה חובך. והיה כי יצעק אלי וגו' [שמות כ"ב]. וקצת קשה כן נראה מה עניין חנון לשמוע צעקתו, אדרבה אם במידת חנון בא, יש לו לחונן ולרחם ולסלוח לעוברי מצותיו. וכן נראה דיש לומר הכי פירושא כי יצעק אלי וגו' ושמעתי, ואם נפשך לומר מה לך לשמוע צעקתו והלא אני עושה דין לפרוע (ממנו) [ממוני], תשובה לדבר כי חנון [אני] ומרחם על כל בריותי ועושה לפנים משורת הדין, כך יש לך להחזיר כסותו לעשות עמו לפנים משורת הדין. ולכך לעיל בסמוך גבי עינוי אלמנה ויתום, כתיב שמוע אשמע צעקתו, ולא כתיב כי חנון אני, לפי שהוא מן הדין לשמוע צעקת המעונה ואינו צריך לפנים משורת הדין, אך כאן שמצוה זו היא לפנים משורת הדין [כתיב] כי חנון אני כדפירש לעיל (כמו כן). ושמעתי שהעני צועק ואומר לפניו, רבון של עולמים אני אדם מעשה ידיך כמוהו, ומה זה שהוא שוכב על מיטתו ולבוש, ואני במה אשכב ובמה אכסה אותי. אז אני מתמלא עליו רחמים כי חנון אני, ולכך ושמעתי. אמר הקב"ה בעולם הזה אני שומע צעקת יחיד אבל לעולם הבא (ישעיה ס"ה כ"ד) והיה טרם יקראו ואני אענה.
אם חבול תחבול וגו' [שמות כ"ב]. במשכנו שלא בשעת הלואתו הכתוב מדבר. וכן פסק דמשכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו. בכסות יום משמע קרא שנ' עד בא השמש תשיבנו לו.
<h2>דף קטז:</h2>
מי בעל דברים. פי' דברי ריבות. יגש אליהם. פי' יגיש ראיותיו אליהם, ורבותינו אמרו [ב"ק מ"ו ע"ב] מכאן המוציא מחבירו עליו הראיה ופריך למה לי קרא מאן דכאיב ליה כאיבא לבי אסיא אזיל. ומוקי לה התם אפי' ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא לא אמרינן בריא עדיף אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן פסק דאפי' רב יהודה לא פליג אלא בדבר שהיה לו לידע כמו מנה לי בידך והלה אומר שאינו יודע בהא אמרינן בריא עדיף, אבל היכא דלא היה לו לידע כגון דקיימא באגם לא אמרינן, ואז לא קשה מרב יהודה דשור שנגח את הפרה אדרב יהודה דמנה לי בידך וכו'. ומ"מ פסק דהלכה כרב נחמן דאמר דאינו יודע פטור ולא אמרינן בריא עדיף, ואפי' במילתא דהוה ליה לידע, ומיהו חייב לישבע שבועת היסת שאינו יודע.
<h2>דף קיח.</h2>
ופסק כל דין תשלומי שומרין לבעלים בכל דבר ואפי' סובין כנזקין, ולא מצי למימר זיל טרח וזבין כדאסיק בפ"ק דב"ק [ט' ע"א]. אך בע"ח צריך שיפרע לו מעות כאשר הלווהו, ואם אין לו גובה מן הקרקע. וכתובת אשה יכול להגבות לה קרקע אע"פ שיש לו מעות, ושכיר אינו יכול להגבות לו בשכרו לא קרקע ולא שוה כסף ומצי למימר זיל טרח וזבין שעורים פר"ץ כ"ן כדפי'.
